מסעי

צריכים לסלק השונא 

מטות

מרכא כפולה
האם פינחס הרג בלעם

 וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב

משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ,

וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים,

וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים,

וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה.

הֵם אָמְרוּ שְׁלשָׁה דְבָרִים,

·        הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין,

·        וְהַעֲמִידוּ תַלְמִידִים הַרְבֵּה,

·        וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה

24000

88.000X2

176.000

264.000

ט,ה  נזיר היה שמואל, כדברי רבי נהוראי, שנאמר "ומורה לא יעלה על ראשו" (שמואל א א,יא):  נאמר בשמשון "מורה" (שופטים יג,ה), ונאמר בשמואל "מורה"--מה "מורה" האמורה בשמשון, נזיר, אף "מורה" האמורה בשמואל, נזיר.  אמר רבי יוסי, והלוא אין מורה אלא של בשר ודם.  אמר לו רבי נהוראי, והלוא כבר נאמר "ויאמר שמואל איך אלך, ושמע שאול והרגני" (שמואל א טז,ב)--שכבר היה עליו, מורה של בשר ודם. 

ט וַיַּעֲלוּ פְלִשְׁתִּים, וַיַּחֲנוּ בִּיהוּדָה; וַיִּנָּטְשׁוּ, בַּלֶּחִי.  י וַיֹּאמְרוּ אִישׁ יְהוּדָה, לָמָה עֲלִיתֶם עָלֵינוּ; וַיֹּאמְרוּ, לֶאֱסוֹר אֶת-שִׁמְשׁוֹן עָלִינוּ, לַעֲשׂוֹת לוֹ, כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לָנוּ.  יא וַיֵּרְדוּ שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ מִיהוּדָה, אֶל-סְעִיף סֶלַע עֵיטָם, וַיֹּאמְרוּ לְשִׁמְשׁוֹן הֲלֹא יָדַעְתָּ כִּי-מֹשְׁלִים בָּנוּ פְּלִשְׁתִּים, וּמַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ; וַיֹּאמֶר לָהֶם--כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי, כֵּן עָשִׂיתִי לָהֶם.  יב וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֶאֱסָרְךָ יָרַדְנוּ, לְתִתְּךָ בְּיַד-פְּלִשְׁתִּים; וַיֹּאמֶר לָהֶם, שִׁמְשׁוֹן, הִשָּׁבְעוּ לִי, פֶּן-תִּפְגְּעוּן בִּי אַתֶּם.  יג וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֵאמֹר, לֹא כִּי-אָסֹר נֶאֱסָרְךָ וּנְתַנּוּךָ בְיָדָם, וְהָמֵת, לֹא נְמִיתֶךָ; וַיַּאַסְרֻהוּ, בִּשְׁנַיִם עֲבֹתִים חֲדָשִׁים, וַיַּעֲלוּהוּ, מִן-הַסָּלַע.  יד הוּא-בָא עַד-לֶחִי, וּפְלִשְׁתִּים הֵרִיעוּ לִקְרָאתוֹ; וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ יְהוָה, וַתִּהְיֶינָה הָעֲבֹתִים אֲשֶׁר עַל-זְרוֹעוֹתָיו כַּפִּשְׁתִּים אֲשֶׁר בָּעֲרוּ בָאֵשׁ, וַיִּמַּסּוּ אֱסוּרָיו, מֵעַל יָדָיו.  טו וַיִּמְצָא לְחִי-חֲמוֹר, טְרִיָּה; וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ, וַיַּךְ-בָּהּ אֶלֶף אִישׁ.  טז וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן--בִּלְחִי הַחֲמוֹר, חֲמוֹר חֲמֹרָתָיִם; בִּלְחִי הַחֲמוֹר, הִכֵּיתִי אֶלֶף אִישׁ.  יז וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר, וַיַּשְׁלֵךְ הַלְּחִי מִיָּדוֹ; וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא, רָמַת לֶחִי.  יח וַיִּצְמָא, מְאֹד, וַיִּקְרָא אֶל-יְהוָה וַיֹּאמַר, אַתָּה נָתַתָּ בְיַד-עַבְדְּךָ אֶת-הַתְּשׁוּעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת; וְעַתָּה אָמוּת בַּצָּמָא, וְנָפַלְתִּי בְּיַד הָעֲרֵלִים.  יט וַיִּבְקַע אֱלֹהִים אֶת-הַמַּכְתֵּשׁ אֲשֶׁר-בַּלֶּחִי, וַיֵּצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וַיֵּשְׁתְּ, וַתָּשָׁב רוּחוֹ, וַיֶּחִי; עַל-כֵּן קָרָא שְׁמָהּ, עֵין הַקּוֹרֵא אֲשֶׁר בַּלֶּחִי, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה.  כ וַיִּשְׁפֹּט אֶת-יִשְׂרָאֵל בִּימֵי פְלִשְׁתִּים, עֶשְׂרִים שָׁנָה.  {פ

יומא סט א 
בעשרים וחמשה [בטבת] יום הר גרזים [הוא], דלא למספד. יום שבקשו כותיים את בית אלהינו מאלכסנדרוס מוקדון להחריבו ונתנו להם. באו והודיעו את שמעון הצדיק. מה עשה? לבש בגדי כהונה, ונתעטף בבגדי כהונה, ומיקירי ישראל עמו, ואבוקות של אור בידיהן, וכל הלילה הללו הולכים מצד זה והללו הולכים מצד זה עד שעלה עמוד השחר. כיון שעלה עמוד השחר אמר להם: מי הללו? אמרו לו: יהודים שמרדו בך. כיון שהגיע לאנטיפטרס זרחה חמה, ופגעו זה בזה. כיון שראה לשמעון הצדיק, ירד ממרכבתו והשתחוה לפניו. אמרו לו: מלך גדול כמותך ישתחוה ליהודי זה? אמר להם: דמות דיוקנו של זה מנצחת לפני בבית מלחמתי. - אמר להם: למה באתם? - אמרו: אפשר בית שמתפללים בו עליך ועל מלכותך שלא תחרב יתעוך גויים להחריבו? - אמר להם: מי הללו? - אמרו לו: כותיים הללו שעומדים לפניך. - אמר להם: הרי הם מסורים בידיכם. מיד נקבום בעקביהם ותלאום בזנבי סוסיהם, והיו מגררין אותן על הקוצים ועל הברקנים עד שהגיעו להר גריזים. כיון שהגיעו להר גריזים חרשוהו, וזרעוהו כרשינין. כדרך שבקשו לעשות לבית אלהינו. ואותו היום עשאוהו יום טוב. 

פינחס Pinchas

רמב"ם

מרב אשי עד משה רבנו ארבעים איש, ואלו הן: 

(א) רב אשי

(ב) רבא

(ג) רבה

(ד) רב הונא

(ה) רבי יוחנן ורב ושמואל

(ו) רבנו הקדוש

(ז) רבן שמעון אביו

(ח) רבן גמליאל אביו

(ט) רבן שמעון אביו

(י) רבן גמליאל הזקן אביו

(יא) רבן שמעון אביו

(יב) הילל אביו ושמאי

(יג) שמעיה ואבטליון

(יד) יהודה ושמעון

(טו) יהושוע וניתאי

(טז) יוסף ויוסף

(יז) אנטיגנוס

(יח) שמעון הצדיק

(יט) עזרא

(כ) ברוך

(כא) ירמיה

(כב) צפניה

(כג) חבקוק

(כד) נחום

(כה) יואל

(כו) מיכה

(כז) ישעיה

(כח) עמוס

(כט) הושע

(ל) זכריה

(לא) יהוידע

(לב) אלישע

(לג) אליהו

(לד) אחייה

(לה) דוד

(לו) שמואל

(לז) עלי

(לח) פינחס

(לט) יהושע

(מ) משה רבנו רבן של כל הנביאים מעם ה' אלהי ישראל

ו קטיעא-פינחס_אריה שכטר by Aryeh Schechter on Scribd

  7VIDEOS

pinchos

• by Easy Rashi
 
•  1 year ago

• 6:53

  עדות שאי אתה יכול להזימם

• 9:23

  שליח עושה שליח

View full playlist (7 videos)

"פרשת- פנחס"  במדבר פרק כה פסוק יב

לָכֵן אֱמר הִנְנִי נתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם: וְהָיְתָה  לּוֹ  וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְרָאֵל:

רש"י במדבר פרק כה פסוק יב פסוק יב

את בריתי שלום (סנהדרין שם) שתהא לו לברית שלום.  כאדם המחזיק טובה וחנות למי שעושה עמו טובה אף כאן פירש לו הקב"ה שלומותיו:

רמב"ן במדבר פרק כה פסוק יא-יז פסוק יא-יז

פנחס  בן  אלעזר.   הודיע  הקב"ה  למשה שישלם שכר טוב לפנחס על קנאתו אשר קנא לאלהיו, ועל הצדקה שעשה עם ישראל לכפר עליהם, ולא מתו כולם במגפה.  וצוהו שיודיע לישראל שהוא כהן לעולם,  וזה טעם לכן אמור,  שיגיד זה בישראל:

ולא  אמר  הכתוב  "והיתה  לו ולזרעו אחריו כהונת עולם" כמו שאמר (שמות כט ט) באהרן,  אבל אמר "ברית כהונת עולם " ואמר "את בריתי שלום " שיתן לו  ברית  עם  השלום דבק בו,  ובאהרן נאמר לכבוד ולתפארת (שמות כח ב), ולכך אמר אשר קנא לאלהיו, והמשכיל יבין:

והזכיר  ושם  איש  ישראל  המוכה,   ושם האשה המכה,  להודיע כי ראוי היה לשכר  הגדול הזה,  שהרג נשיא בישראל ובת מלך גוים ולא ירא מהם בקנאתו לאלהיו.   ואחרי  שנתן שכרו הטוב לצדיק צוהו להפרע מן הרשעים,  ואמר לו צרור  את  המדינים.   וצוהו שימנה העם תחלה,  וזה טעם "ויהי אחרי המגפה "(להלן כו א), כי המנין יהיה תחלה:

רבינו בחיי במדבר פרק כה פסוק יב פסוק יב

לכן אמור. מכאן רמז לברכת כהנים שכתוב בו (במדבר ו) אמור להם: הנני  נותן  לו  את בריתי שלום.  ע"ד הפשט הבטיחו בברית שלום שלא יפחד מאחי זמרי שלא ינקמו נקמתו, ומה יהיה שכרו, והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, שתהיה לו הכהונה נצחית:

וע"ד המדרש הנני נותן לו את בריתי שלום,  וא"ו דשלום קטיעא, ללמדך שאין הברית  לכהן  אלא  כשהוא  שלם  בלא  מום,   אבל אם חסר פסול,  כך דרשו בקידושין פרק האומר. וכן מצינו במסורת וא"ו דשלום זעירי:

ושמעתי  שהמלה  היא נוטריקון שלא למות,  וזה מחזק קבלת רבותינו ז"ל כי פינחס  זה  אליהו.   וכן  מצינו  בעצמו שאמר (מלכים א יט) קח נא את נפשי ממני  כי  לא  טוב  אנכי  מאבותי,   כלומר מאבותי שמתו,  ומפני שמאס חיי העוה"ז נתן לו חיי העוה"ב ועלה בסערה השמימה:

וע"ד  הקבלה  הנני נותן לו את בריתי שלום,  הבטיחו במתנת המדה הנקראת ברית  שהיא  כנסת  ישראל והיא מדת הדין,  והמדה הזו היא שהיתה לו כענין שאמרו  באברהם  בת  היתה לו,  ולזה אמרו בכאן והיתה לו ברית,  כי הברית תהיה לו,  והבטיחו שיהיה השלום דבק בברית, כלשון (ויקרא כו) ונתתי שלום בארץ, ומכאן היה ראוי שיחיה לעולם, ולכן כתוב (מלאכי ב) בריתי היתה אתו החיים  והשלום,   כי  החיים  מכח  הרחמים,   וזהו שאמר אשר קנא לאלהיו, כלשון (תהלים פה) צדק ושלום נשקו,  שהוא החבור העליון שהעולם מתקיים בו,   שכנגדו  ביצירה התחתונה ענין הזווג והחבור הראוי,  לכך כשראה פינחס חבורה לבלתי ראוי קנא.  ומכאן תבין במדת השלום שנתן לו שהיה מדה כנגד מדה:

ויתכן  לומר  כי  על  שם סופו שנסתלק וחזר אלהיי נקרא אליהו,  שהוא כולל שני  שמות  דין  ורחמים,   אל  הוא  הדין  והוא הברית,  יו"ד ה"א וא"ו.  הוא הרחמים  והוא  השלום,   והנה  הוא  כלול  מכח  הדין והרחמים,  וזהו בריתי

שלום.   ולכך  העניש  לשר  החמשים  וחמשיו  מכח  הדין,  והחיה המת מכח הרחמים.   ועוד  רמז  בחשבון  שמו פי שנים בשם המיוחד,  והיה פינחס דור שביעי  ליעקב  אבינו  כשם  שהיה  חנוך שביעי לאדם,  והם כנגד יום השביעי שהוא שבת, והוא יום המנוחה והחיים, וזה מבואר:

בעל הטורים במדבר פרק כה פסוק יב פסוק יב

לכן.  שני פסוקים מתחילין "לכן". הכא. ואידך לכן אמור לבני ישראל (שמות ו, ו).  וזהו שאמר הקב"ה, במצרים גן נעול אחותי כלה (שה"ש ד, יב) ועתה אתם קרובים לארץ ואתם פרוצים בעריות:

לכן. בגימטריא מדה במדה: את בריתי שלום.  שלים כתיב והיא וי"ו קטיעא בפ"ג דקידושין (סו, ב) כשהוא שלם.  ד"א מתנה שלימה אני נותן לו,  עשרה מתנות במקדש,  עשרה במדינה.  ד"א  ו'  קטיעא  כי  פנחס  הוא אליהו.  וכן אליה כתיב חסר ו' ויעקוב מלא ו' שנטל  ו' מאליהו למשכון עד שיבא עם המשיח ויגאל את בניו.  וזהו יגל יעקב ישמח  ישראל  (תהלים  יד,   ז)  ישמח אותיות משיח שישמח לימות המשיח ויחזיר הוי"ו ויהא אליהו שלם. שלום  בגימטריא  זהו  משיח:

בהא דוי"ו דשלום קטיעא (קידושין ס"ו ב'), משום דאף דהיה שלם עם ד' ויקרא לו ד' שלום, למטה אצל העם לא היה שלום, דבריו נכונים מאוד למ"ש מהרש"א שם דחלק הוי"ו למטה חסר לגמרי ע"ש, אלא דבאמת דברי מהרש"א צ"ע דא"כ יש לו צורת יו"ד ולא וי"ו, ובס' תורת משה למרן החת"ס זי"ע פ' פנחס כתב באמת דקטיעא היינו שנפסק באמצע וקצת נשאר גם למטה, וכ"כ בחי' הריטב"א בקידושין דקטיעא היינו שכרותה באמצע דאל"כ הול"ל וי"ו זעירתא ע"ש, ולפ"ד אין דברי מעכ"ת עולים יפה.

וכדברי המהרש"א משמע גם בס' תורת משה עה"ת לחת"ס פ' פנחס, ובס' אור תורה למהר"מ די לוזאנו כתב תמונת הוי"ו שיהי' מה שלמעלה מהפסק יו"ד ממש, ועיין במלא הרועים ח"ג דף כ"ד בדפי הס' שהאריך בזה. ופלא על הגרעק"א בתשו' סי' ע"ה שלא זכר שר לדברי מהרש"א והתפלא רק על או"ת הנזכר (וע"ש ובתוס' רעק"א מ"א פ"ח דתרומות שמביא טעם למה השמיט הרמב"ם הך דוי"ו דשלום קטיעא ע"ב), והעלה דיש לכתוב רק וי"ו זעירתא ע"ב, וכ"כ רבינו בחיי פ' פנחס וז"ל וכ"מ במסורת וי"ו דשלום זעירי ע"ש, ותיתי לי שזכיתי לכווין לקושית הגרעק"א זה כמה.

אבל מ"ש לכתוב וי"ו זעירי הוא חידוש דא"כ הול"ל וי"ו דשלום זעירי כמו בשאר דוכתי ואמאי קרי לי' קטיעא, ובאמת כבר הקשה כן הריטב"א, ואם כוונת הגרעק"א דגגה של הוי"ו הוי כמו בשאר ווי"ן ורק שרגל הוי"ו קצרה קצת מבשאר ווי"ן רק שלא יהי' לו תמונת יו"ד ונקיט נפשא בקצרה היה אפשר ליישב קצת דקדוק הריטב"א דלכך לא קאמר וי"ו דשלום זעירי דא"כ הוי משמע דגם ראשה של הוי"ו זעירי כמו בכל אותיות זעירות, ולהכי נקט קטיעא דרק רגל הוי"ו נקטע, וי"ל ותו לא מידי.

ודרך אגב אציע לו הערה קטנה ברש"י בראשית ח"י ד' ורחצו רגליכם כסבור שהם ערביים שמשתחוין לאבק רגליהם אבל לוט שלא הקפיד מלהכניס ע"ז לביתו הקדים לינה לרחיצה שנא' ולינו ורחצו רגליכם, ובבראשית י"ט ב' כתב דלכן הקדים לינה לרחיצה שלא יעלילו עליו אנשי סדום ויאמרו כבר עברו ב' או ג' ימים שבאו לביתו ולא הגיד להם לכן מוטב שיתעכבו באבק רגליהם שיהיו נראין כמו שבאו עכשיו, הרי דדברי רש"י סותרים א"ע, וצ"ע.

וה' את שלומו יענה, בכל עת ועונה, כנפשו ונפש ידידו המוקירו בלתי מכירו,

בן ציון בלום

שו"ת רבי עקיבא איגר

מהדורה קמא סימן עה

לידידי הרב רבי זיסקינד נ"י אב"ד דק"ק זלאטווע.

ע"ד שאלת רו"מ בס"ת שנמצא בפסוק בריתי שלום הוי"ו  קצר משארי הווי"ן /הווין/, ומחדש בא לשם סופר סת"ם ושלח ידו בס"ת ועשה הוי"ו  כזה

רואה אנכי שהסופר ההוא בדמיונו שהסופרים שכתבו הס"ת הנ"ל כעוללים לא ראו אור תורה, ולא עשה כהוגן בזה כי אף שבספר אור תורה שהמדפיס שהדפיס ו' זעירא ואמר עליו ו' זוטא חד מאותיות הקטנות טעות הוא בידו, ונוסף לזה נשא לבבו לקרוא מלא על רבינו בחיי שכתב בפ' פינחס וכן מצינו במסורה ו' דשלום זעירא, שנוסחא משובשת נזדמנה.

וכמה רב גובריה לומר כן על רבינו בחיי, שזה כאומר עכ"פ שהבחיי לא הרגיש שזה טעות לדינא, ומי ישמע לו בזה אף אם הי' לו ראיות חזקות הי' מוטל עליו לטרוח ולמצוא ישוב לקיים דברי הקדוש רבינו בחיי, אף כי שראיותיו חלושות למאד.

כי מ"ש דוי"ו זעירא אינה משונה בצורתה אלא בשיעור גודלה אבל וי"ו  קטיעא היפוך מזה שאין השינוי בשיעור גודלה רק בצורתה, אינו הכרח כלל, דקטוע שייך שפיר שהי' לו להיות גדול מזה השיעור כשארי הווי"ם  אלא שנתקצר וכאלו נקטע, ואב לכולם הקיטע יוצא בקב שלו דעל שם שרגלו קצר מרגלו האחר מקרי קיטע, וכן בהרבה מקומות יולדת למקוטעים וכדומה, ובשו"ת מהר"ק (שורש ס"ט) איתא, ופשיטא שאין להכשיר ע"י קריאת התינוק שלא נאמרו דברים אלו אלא שנפסקה האות ובציר ליה שיעוריה, כגון ו' קטיעא שאנו מסופקים אם הגיע לאורך ו' או אם הוא כשיעור יו"ד וכו', הרי דמכנה ו' זעירא לו' קטיעא.

ולזה גם מה שכתב באור תורה מהרמ"ה ממ"ש הרמ"ה תואר וי"ו  קטיעא כמאן דקטוע בפלגא מלבד די"ל דפלגא ממש דנשאר למעלה כשיעור וי"ו  קטנה וי"ל דג"כ ס"ל כהמסורה הנ"ל וקטיעא בפלגא היינו שהי' לו להיות עוד אורך וכאלו נכרת ממנו ונשאר רק פלגא, וגם ממ"ש המהרש"א בחידושי אגדות

וז"ל דהוי"ו  היא קטיעא כיוד וקרי' שלים תרגומו שלם

אין ראיה כלל דשפיר י"ל דדעתו ג"כ לו' זעירתא, אלא דבפשוטו אמרינן דזה מורה כיון דנכתב בשינוי שיהי' כאלו חסר הוי"ו  כלל לקרותו שלם, כמו דמצינו בויקר^א דהא' זעירא שכתב הבעל הטורים שמשה רבינו ברוב ענותנותו לא רצה לכתוב אלא ויקר ואמר לו הקב"ה לכתוב בא' זעירא, דנראה מכח השינוי זעירא כמו דלא נכתב כלל וכאלו כתב ויקר.

ומהרש"א תירץ להסביר בפנים מסבירות דוי"ו זעירא דומה קצת ליו"ד  כיון דזעיר משאר הווי"ן  נקרא קצת שלים, ולזה דייק נכתב קטיעא ביו"ד  ולא שהוא יו"ד אלא דדמי קצת ליו"ד  וכמו דנראה מדברי עשרה מאמרות מאמר אם כל חי (ח"ב סי' ל"ד)

וז"ל כרעא דתלי בתוך הה' וקטע מעל הה' בשמה של שרה שיהי' יו"ד או וי"ו  קטיעא, ר"ל קטיעא זה מרגלו האחד לא מופסק באמצע שהוא הפסד צורתו ולקול הוראתו הפוסל בס"ת אלא וי"ו  קטיעא כמין יו"ד  וכו' של בריתי שלום ע"כ,

הרי להדיא שלא יהא בהפסק באמצעיתו, וע"כ קטיעא כמו יו"ד היינו שע"י זעירתא הוא כמו יו"ד ולא יו"ד  ממש, דהרי כתב שיהי' יו"ד או וי"ו  קטיעא, הרי הוי"ו  קטיעא אינו יו"ד אלא כמו יו"ד  ואם כן זהו גם כן כוונת המהרש"א.

ולזה לא מצינו מאן דיסבור שהוי"ו  קטיעא היינו מופסק באמצע. רק דהריטב"א כ"כ בחידושיו, אבל גם זה אינו מוכרח שהתמונה כדעת האור תורה שיהי' מה שלמעלה מהפסק יו"ד ממש אלא שכרותה בנתים היינו באמצע, ונשאר למעלה כשיעור וי"ו  קטנה, ולזה אומר אני על אור תורה כבודו במקומו מונח וכאן אין דבריו מחוורים.

ואני אומר בהיפוך, דהעושה כדעת אור תורה יש חשש פסול גדול, דהא אינו וי"ו  כלל, דע"י צירוף לא מקרי וי"ו  כפי הכלל שכל אות שהוא בגולם אחד, אם נחלקה פסול, וא"כ וי"ו  שנחלקה עד שלמעלה הוא רק יו"ד הוי פסול גמור.

והנה לכאורה הי' נראה לומר דקטיעא היינו כתמונת אור תורה, ולישנא דקטיעא יהי' מדוקדק, והיינו למ"ש הב"ח א"ח (סי' ל"ב) בדעת המאירי שהביא הב"י דהאות שנפסק באמצע ויש אות בצירוף התחתון להעליון דכשר, דזהו רק בנכתב האות כדינו ואח"כ נפסק אבל בנכתב בתחילה בהפסק לא, וא"כ מש"ה נקיט קטיעא, והיינו שנכתב תחילה הוי"ו  כדינו בגולם אחד, ואח"כ יבא עליו הכורת להפסיקו דבזה הוי צירוף מעליא, די"ל דאין חילוק בין נפסק בה מעצמו או שנגע ושלט בו יד אדם להפסיקו.

ואך מסתימת הפוסקים משמע דלא כהמאירי, ואם כן בודאי יש עירעור גדול על תמונת האור תורה דאין שם וי"ו  עליו כלל וכאלו נכתב רק יו"ד.

ונהי דאם היינו יודעים דכוונת הש"ס דוי"ו קטיעא כן הוא, עלינו לקבל דברי רבותינו דהך וי"ו  ראוי להיות כן, אבל כיון דאין הכרח לפירוש זה, ואם אין המכוון בש"ס לתמונה זו, בודאי תמונה זו מגרע גרע ופוסל להס"ת, אבל בהיפוך אין חשש דדלמא הפירוש כאור תורה ומי שאינו עושה כן הוא פסול, דזה אינו, דהרי באמת הרי"ף והרא"ש והרמב"ם לא הביאו כלל להא מלתא דוי"ו זו קטיעא, ובודאי אינו בכלל דברי הרמב"ם (פ"י ה' ט"ו מהל' ס"ת) או נדמה לאות אחרת, ויהיה נכלל בזה אם לא כתב הוי"ו  קטיעא דדומה לאות אחרת, היינו לוי"ו  ממש דהא אדרבא אם נכתב וי"ו  ממש הוא כדינו, כ"ז שלא השמיענו הרמב"ם דוי"ו זו צריכה להיות קטיעא.

ועיין בספר בתי כהונה (ח"ב בחלק ב"ד סי' כ"א) מרגניתא טבא שהביא בשם חכמי ווינעציעא לתרץ בדיקדוק לשון רש"י קדושין, ובעל מום דעבודתו פסולה מנ"ל וכו' דלא מכשרי מהאי קרא דוהיתה לו ולזרעו אחריו, דנראה דהקושיא רק לר"י א"ש, דהא דחלל עבודתו כשרה נפקא מקרא דוהיתה לו ולזרעו אחריו בין זרע כשר ובין זרע פסול, מזה הקושיא דנימא ג"כ בין זרע בעל מום אבל לאבוה דשמואל דחלל דעבודתו כשירה נפקא מקרא דברך ד' חילו, אפילו חללים שבו תרצה, דזהו לימוד רק על חללים דלשון חילו משמע חלליו, אבל בבע"מ מה"ת להכשיר ולא אמרינן כלל לדרשא דוי"ו קטיעא, וכיון דהרמב"ם פסק כאבוה דשמואל כמבואר בפסקיו (פ"ו מהל' ביאת המקדש) ומשום דסתמא דגמרא במכות (דף י"א ובפסחים דף ע"ב) נקט כן לדרשה דברך ה' חילו משמע דהלכה כן, מש"ה לא קיי"ל כהך דהוא וי"ו  קטיעא, והגאון בעל המחבר בתי כהונה הוסיף על דבריהם בטעם לשבח דבפשוטו הוא דחוק לומר דלאבוה דשמואל אין הוי"ו  קטיעא דלפלגו במציאות איך הוי"ו  כתיב, אלא די"ל כן, דלכ"ע הויו קטיעא אלא דחילוק כן למ"ש הרב ב"י (בתשו' סי' ק"א)

וז"ל כל מלא וחסר ותלוי בו דין, כמו קרנת קרנות, בסוכות בסוכת אם שינה פסול דיעבד, אבל מה דלא נ"מ לדינא וכו'

ולזה לשמואל דפסולי דבע"מ נפקא מוי"ו קטיעא, א"כ אם שינה ולא כתב הוי"ו  קטיעא פסול, אבל לאבוה דשמואל דל"צ לזה הדרשה והוי"ו  קטיעא לאיזה רמז ולא לענין דינא, בזה בדיעבד אם לא כתב הוי"ו  קטיעא כשר, וא"כ י"ל דמש"ה לא הביא הרמב"ם דין דו"ו קטיעא דנכלל במה שכתב (פ"ז ה"ח) ויזהר באותיות קטנות וגדולות וכו' (ובהלכה י"ט) כל הדברים הללו לא נאמרו אלא למצוה וכו' ולא פרט בפרוטרוט מה הן אותיות קטנות וגדולות, וסמך שזהו ידוע להסופרים, וא"כ הוי"ו  קטיעא בכלל הזה, והיינו דמפרש דויו קטיעא היינו ויו  זעירתא והוא בכלל האותיות הקטנות, וכיון שכן אם כותבים ויו  זעירתא אין חשש פסול, דאף אם המכוון בש"ס לתמונת האור תורה, מ"מ הרי לנו ידיעה מגדולי רבותינו, לאבוה דשמואל אין בזה פסול אם לא כתב הוי"ו  קטיעא, א"כ י"ל דגם הריטב"א שכותב דין קטיעא איך יהיה, היינו דלדידן נ"מ לענין לכתוב כן לכתחילה, אבל אם כתב בלא קטיעא כלל רק כשארי ווי"ן י"ל דאינו פסול דיעבד לדידן דקיי"ל כאבוה דשמואל, ודברי הרמ"ה י"ל ג"כ הכל לענין לכתחילה, וא"כ אף אם כתב הוי"ו  כמו בעלמא אינו פסול דיעבד ומש"ה כתב וי"ו  זעירתא, אבל לכתוב כדעת אור תורה יש חשש גדול, דאם אין זה המכוון בש"ס יש כאן פסול גדול שאין כאן אות ויו  כלל.

ואנכי כאשר זיכני ה' לכתיבת ס"ת צויתי להסופר שלא יכתב בצורת אור תורה וחושש אני לברכה לבטלה ח"ו רק לכתוב ויו זעירתא, והוספתי לצאת ג"כ לרווחא דמלתא לדעת הריטב"א שיכתוב וי"ו  זעירתא ויניח מעט חלק ואח"כ יכתוב עוד קו קטן כזה /במקור מופיע שרטוט/ ע"כ.

כנלענ"ד. עקיבא.